אמסילי נ' הראל חברה לביטוח בע"מ ואח'

פסק דין

מבוא

התובעת, ילידת 16.12.84 עותרת, כי בית המשפט יורה לנתבעות לפצותה בגין נזקים אשר נגרמו לה, לטענתה, בשל מעורבותה בשתי תאונות דרכים, האחת ביום 10.6.08 והשנייה ביום 5.11.08.

תמצית טענות הצדדים

התובעת טוענת, כי ביום 10.6.08 בשעות הבוקר נפגעה בתאונת דרכים שעה שמשאית סטתה למסלולה ובשל כך רכבה התנגש עם רכב צד ג' (להלן: "התאונה הראשונה"). לטענתה, ביום 5.11.08 בשעות הבוקר האופנוע עליו רכבה היה מעורב בהתנגשות עם רכב צד ג' (להלן: "התאונה השנייה"). לטענתה, עסקינן בתאונות דרכים כהגדרתן בחוק.

התובעת טוענת, כי הנתבעת מס' 1 (להלן: "הראל") ביטחה את הרכב בו נהגה במועדים הרלוונטיים לתאונה הראשונה. הנתבעת מס' 2 (להלן: "הפול") ביטחה את האופנוע במועדים הרלוונטיים לתאונה השנייה. בנסיבות אלו, טוענת התובעת, כי על הנתבעות לפצותה בגין נזקיה.

התובעת טוענת, כי לאחר התאונה הראשונה, קיבלה טיפול רפואי בבית החולים תל השומר והיא סבלה מפגיעה בצוואר, בגב, באגן וברגליים ובבדיקתה אובחנו רגישות לכל אורך עמוד השדרה וכאבים בהנעת הברכיים והירכיים. התובעת שוחררה לביתה עם המלצה למעקב בקופת חולים. בהמשך, החלה לסבול מכאבי ראש, סחרחורות, בחילות, התעלפויות, מצב נפשי ירוד, חרדות ופחדים הקשורים לתאונה. התובעת ציינה, כי הופנתה לבדיקת CT מוח ועברה טיפולי פיזיותראפיה ולאחריהם מצבה נותר סטטי.

התובעת טוענת, כי בתאונה השנייה נפגעה בצוואר, בגב, בכף רגל ימין, בברך שמאל ובחגורת הכתפיים וכן החלה לחוש נימול בידיים. התובעת פנתה לבית החולים תל השומר ובבדיקתה אובחנה רגישות מותנית, רגישות בכף רגל ימין ובבסיס כפות הידיים. התובעת שוחררה לביתה עם המלצה למעקב רופא מטפל. בקופת חולים אובחנו רגישות והגבלה בתנועות גב וצוואר. בנוסף, התובעת החלה לסבול מהפרעות שמיעה, לחץ באוזניים, צפצופים באוזניים וירידה בשמיעה. התובעת הופנתה לבדיקת טומוגרפיה לעמוד שדרה צווארי ובמסגרת הבדיקה הודגמה היצרות גרמית בתעלה הפומילית המיני בגובה C3 – 4.

התובעת טוענת, כי מאז התאונות היא סובלת מכאבים והגבלה בתנועות הצוואר והגב, הפרעות בשמיעה, לחץ באוזניים, כאבים בכף רגל ימין וברך שמאל, נימול בידיים, סחרחורות, כאבי ראש, חרדות, פחדים, לחץ נפשי, הפרעות בשינה ואי שקט.

התובעת עותרת לפיצוי בגין הפסד השתכרות בעבר ובעתיד, הפסד פנסיה, הוצאות רפואיות והוצאות שונות בעבר ובעתיד, עזרת צד ג' בעבר ובעתיד וכאב וסבל.

הראל מכחישה את התרחשות התאונה הראשונה, את הנזקים הנטענים וקיום קשר סיבתי בינם לבין התאונה הנטענת. כן טוענת, כי הוצאותיה הרפואיות ו/או האחרות של התובעת מכוסות על ידי קופת חולים מכוח חוק ביטוח בריאות ממלכתי וכי מכל סכום שייפסק לטובת התובעת, ככל שייפסק, יש לנכות סכום או טובת הנאה המגיעים לה לפי חוק.

הפול מכחישה את התרחשות התאונה השנייה ונסיבותיה. כמו כן, מכחישה את הנזקים הנטענים וקיום קשר סיבתי בינם לבין התאונה האמורה. הפול טוענת, כי הנזקים הנטענים מוגזמים ומופרכים ואין להם אחיזה במציאות. לטענתה, עסקינן בתאונת עבודה ובידי התובעת למצות זכויותיה במוסד לביטוח לאומי. לטענתה, הוצאות התובעת מכוסות על ידי קופת החולים בה היא חברה ומכל סכום שייפסק לה, ככל שייפסק, יש לנכות סכום או טובת הנאה המגיעים לה לפי חוק.

הראיות

בדיון אשר נערך ביום 29.6.10 מונה ד"ר נמרוד רוזן כמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי. בחוות דעתו קבע המומחה, כי בעקבות התאונות נותרה לתובעת נכות צמיתה בשיעור 16.3% בגין הגבלת תנועה בעמוד שדרה צווארי בצורה קלה עד בינונית והגבלת תנועה בעמוד שדרה מותני בצורה קלה זאת, לאחר ניכוי מצב קודם. המומחה ייחס שליש מהנכות לתאונה הראשונה ושני שליש ממנה לתאונה השנייה.

בדיון שנערך ביום 28.3.11 מונה פרופ' חנן מוניץ כמומחה מטעם בית המשפט בתחום הפסיכיאטרי. בחוות דעתו ציין המומחה, כי אבחן אצל התובעת תסמונת פוסט טראומטית וכי התפתחה תמונה של תסמונת כפייתית והחרפה של פוביות שכנראה היו קיימות לפני התאונות. הוא ציין, כי יש לייחס לתאונה הראשונה 75% מהנזק ולתאונה השנייה 25% ממנו. המומחה טען, כי מצבה של התובעת מתאים לסעיף 34ג של הביטוח הלאומי, קרי 20%, וציין, כי היות וההליך הטיפולי טרם הושלם הרי שיש להגביל את נכותה לשנתיים ממועד בדיקתו ובחלוף שנתיים יש לבדוק אותה בשנית.

לתיק בית המשפט הוגשו תצהירי עדות ראשית של התובעת ושל מר יניב בריגה (להלן: "בריגה")- בן זוגה של התובעת. המצהירים ופרופ' מוניץ נחקרו על האמור בתצהירים ובחוות הדעת, בהתאמה. הצדדים בחרו שלא לחקור את ד"ר רוזן על חוות דעתו. בנוסף, הגישו הצדדים את ראיותיהם. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

דיון ומסקנות

בין הצדדים בתובענה שלפניי נתגלעה מחלוקת באשר לנכותה של התובעת ולקיומו של קשר סיבתי בינה לבין כל אחת משתי התאונות נשוא התובענה.

כאמור לעיל, בחוות דעתו קבע המומחה בתחום הנפשי, כי לתובעת נכות בשיעור של 20% לתקופה של שנתיים מיום הבדיקה. המומחה ציין, כי יש להגביל את נכותה של התובעת לתקופה האמורה שכן ההליך הטיפולי טרם הסתיים וכי בנסיבות אלו בחלוף שנתיים יש לבדוק אותה בשנית. התובעת העידה, כי אינה מקבלת טיפול כלשהו כעת. לטענתה, עברה טיפול נפשי לאחר התאונה והקביעה הייתה שאין דרך לעזור לה (עמ' 36 ש' 7-8).

פרופ' מוניץ העיד, כי בדק את התובעת בשנת 2011, כשלוש שנים אחרי התאונות (עמ' 13 ש' 18-19). הוא נשאל מהו בדרך כלל השלב שבו מתגבש הנזק לאחר סיום הטיפול והשיב, כי יש שני אלמנטים- המהלך הטבעי של המחלה ללא קשר לטפולים ואלמנט טיפולי. פרופ' מוניץ טען, כי השאלה היא מה הסיכוי שהטיפול יעזור ובאיזה טיפול מדובר. לטענתו, יש לשקול את הדברים האמורים בכדי לדעת האם הטיפול מוצה (עמ' 13 ש' 23-29).